בניית המרכז ביבנה

מודעות



קבוצת חכמים התמודדה עם השאלה, כיצד ניתן להמשיך את קיומו של העם היהודי ללא בית המקדש? הם הקימו מרכז דתי-לאומי חלופי ביבנה, ושיקמו את חיי הציבור היהודי.
האישים המרכזיים שפעלו ביבנה:
1) רבן יוחנן בן זכאי - ריב"ז: ריב"ז התנגד למרד הגדול, וכאשר הבין שהרומאים עומדים לנצח, עזב את העיר והיה הראשון שהבין את החשיבות בשיקום העם ע"י הקמת מרכז חלופי עם הנהגה חדשה. ריב"ז לקח ביוזמתו את המנהיגות. לא כל העם הסכים על כך, חלק טענו כי הוא פחדן שברח, והכוהנים שנותרו התנגדו לו מפני שפעולותיו ביטלו את הצורך במקדש.
2) רבן גמליאל: צאצא למשפחת חכמי תורה, ולכן היה מקובל ואהוד על העם.הניח יסוד לאוטונומיה יהודית-דתית בא"י בכך שהוכר ע"י הרומאים כנשיא הסנהדרין. רבים הכירו בסנהדרין ובו מאשר בימי ריב"ז.
פעולותיהם של ריב"ז ורבן גמליאל לשיקום היהדות:
1) בית הדין הגדול: ריב"ז ועוד חכמים מרחבי הארץ, הקימו ביבנה בית מדרש. בית המדרש התפתח ממקום בו לומדים תורה לבית דין המחוקק חוקים בתחום הדת ולבית משפט עליון. כלומר, בית המדרש הפך לסנהדרין - מוסד הנהגה שבראשו עמדו חכמי התורה שהפכו למנהיגים הבלעדיים של העם.
2) הנשיאות: הנשיא הוא המנהיג הדתי העומד בראש הסנהדרין, ונציג העם מול השלטון הזר. הנשיא שווה זכויות לעם.
3) בית הכנסת כמקום פולחן במקום בית המקדש ("מקדש מעט"): לאחר החורבן, בית הכנסת הפכו למקום פולחן חלופי. כל הטקסים הדתיים החלו להתקיים בבית הכנסת. לכל קהילה היה בית כנסת ששמר על קיום הקהילות ואורח חיים דתי.
4) קביעת דרכי כפרת עוונות והודיה לאל כחלופה לבית המקדש: לפני חורבן בית המקדש, הקרבת הקורבנות כיפרה על חטאי העם. לאחר החורבן, החכמים החליטו שלימוד תורה, קיום מצוות, תפילות וגמילות חסדים הם תחליפים להקרבת קורבנות. לכן, חכמים קבעו 3 תפילות: שחרית, מנחה וערבית ותפילת שמונה עשרה.
5) קביעת הלכה אחידה המחייבת את כולם: לפני החורבן, לכל קהילה בעם היו המסורות שלה, והייתה רב גוניות בדעות. לאחר החורבן, התעורר צורך בגיבוש הלכה אחידה ומחייבת כדי שהעם יהיה מאוחד ומלוכד. החכמים אספו חומרים כתובים בנוגע למנהגים, מסורות והלכות, וגם עדויות של הלכות שהיו נהוגות בעם. החכמים גם דנו במחלוקות בין בית שמאי לבית הילל. בכך מנעו חכמים את היווצרותן של כמה תורות בעם.
6) התקנות העיקריות שתוקנו ביבנה ע"י ריב"ז ורבן גמליאל שעיצבו מחדש את החיים היהודיים:
א תקנות "זכר למקדש":
- יום כיפור: כשבית המקדש היה קיים, הכוהן הגדול הקריב את הקורבנות וערך טקסי סליחה וכפרה. כשחרב בית המקדש, חכמי יבנה נאלצו לוותר על הקרבת הקורבן, ובמקומו תיקנו חכמים צום ותפילה.
- פסח: לפני החורבן, עיקר החג היה הקרבת קורבנות כהודיה לאל על יציאת העם ממצרים. לאחר החורבן, החכמים תיקנו שעיקר החג יהיה קריאת ההגדה שמדגישה את שחרור העם מעבדות לחירות ע"י האל.
ב תקנות "זכר לחורבן":
- ט' באב: יום צום המסמל את חורבן בית המקדש הראשון והשני.
- שבירת הכוס בחתונה: מסמלת את חורבן המקדש ואת העובדה שאין לשכוח את ירושלים גם ביום החתונה.
- י' בטבת: מסמל את תחילת המצור על ירושלים ע"י הבבלים, שבסופו נחרב בית המקדש הראשון.

מצדה - סיפור המאבק

המבצר האחרון שנפל בידי הרומאים הוא מבצר מצדה. כך הסתיים המרד הגדול. במצדה ישבו כאלף סיקריים ובני משפחותיהם, בראשם עמד אליעזר בן יאיר. הרומאים הצליחו לפרוץ את חומות מצדה לאחר שהקיפו אותה בצבא והצמידו לחומותיה סוללות מצור. הסיקריים בנו חומה שנייה למצדה מעץ שמילאו אותו בחומר רך. הרומאים, בתגובה, החליטו לשרוף את חומות מצדה. לאחר 3 שנות מצור, הבינו המורדים כי הפסידו בקרב. אלעזר בן יאיר נאם בפני המורדים ושכנע אותם שעדיף להתאבד מאשר להפך לעבדים - עדיף למות כבן חורין וכגיבור. אלעזר הציע, בנוסף, שלפני המוות ישרפו את הרכוש והמבצר - אך לא יפגעו במזון ובמים, כדי שהרומאים יבינו כי היהודים בחרו את מותם ולא מתו בגלל מחסור במזון ובמים. במותם, נשארו המורדים נאמנים לרעיון החירות ולאמונתם האלוהים - רעיונות שבגללם ובשמם יצאו למרד.

המשבר שנוצר בחברה היהודית עקב חורבן בית המקדש והסכנות שנשקפו לחברה היהודית עקב המשבר

אווירת הייאוש והמשבר עקב התבוסה ותקנות הכיבוש של הרומאים:
 בגלל חורבן בית המקדש, חורבן ירושלים והאובדן הגדול בנפש, העם היה במשבר דתי-אמוני, ורבים מהם נהגו במנהגי אבלות, כגון:
1) הפסקת התפילה: היו יהודים שהפסיקו להתפלל כיוון שאין טעם להתפלל ללא בית מקדש המקשר בין העם לאל.
2) היו יהודים שהתנזרו מאכילת בשר ויין שנחשבו לדברים משמחים.
3) היו יהודים שנמנעו מקיום יחסי מין הולדת ילדים מפני שהחיים איבדו את משמעותם ללאו מקדש.
יהודים רבים חשו כי אלוהים נטש את עמו מפני שלא עזר לו במהלך המרד. הסכנה הייתה כי העם היהודי יחדל מלהתקיים. בתקופה זו החלה תופעה של יהודים העוזבים את דתם, כך קמה בהדרגה הנצרות.
תקנות הכיבוש שהנהיגו הרומאים:
1) ביטול משרת הכוהן הגדול: לאחר החורבן, ליהודי א"י אין נציג שייצג אותם בפני השלטון, בנוסף לכך שאין להם מנהיג דתי.
2) מדיניות הפקעת קרקעות: אדמות של יהודים נמכרו/נמסרו לנוכרים בא"י, וחלקם עברו לבעלות הקיסר.
3) מיסים כבדים: חוץ ממס קרקע וגולגולת, המס המשפיל ביותר היה המס להחזקת מקדש יופיטר ברומא.
4) קיצוץ סמכויות הסנהדרין: חברי הסנהדרין לא יכלו לשפוט או להחליט בדינים של חיים ומוות.
ההשלכות הדתיות והמוסריות של אובדן ירושלים והמקדש - מרכז חיי הציבור היהודי:
מוסד הכהונה התמוטט: רוב הכוהנים נרצחו, ולאלה שנותרו בחיים לא נותר מה לעשות ללא מקדש. ללא מקדש הכוהנים לא יכלו להעלות קורבנות ואלוהים כדי לכפר על חטאי העם. אין לעם לאן לעלות בשלושת הרגלים. ליהודים אין שום נציג שייצג אותם בפני השלטון.
הסנהדרין: הסנהדרין תפקדה כרשות מחוקקות, שופטת ומבצעת וגם כמוסד עליון ללימודי תורה. לאחר החורבן ובמהלכו, רוב חבריה נאלצו לברוח מירושלים. לאחר החורבן הסנהדרין פסקה מלתפקד.

ירושלים שימשה מרכז לאומי, דתי, פוליטי ולכלי של הציבור היהודי. היה חשש כי לא יוכל לקום מרכז חדש לעם ולא תוכל לקום הנהגה חדשה לאחר החורבן. בנוסף לכך, היעלמות שכבת המנהיגות עלולה לגרם להתפוררות והתפזרות העם כולו.

תוצאות המרד הגדול

1) חורבן בית המקדש כמרכז דתי: חורבן ירושלים ובית המקדש הביאו לפגיעה קשה במעמדה של העיר כמרכז הדתי - לאומי של העם היהודי כולו. נפסקה עליה לרגל, נפסקה הקרבת הקורבנות ובוטלה משרת הכוהן הגדול. ירושלים הפכה לזיכרון היסטורי משותף של העם היהודי. בנוסף לכך, העם עבר משבר אמוני קשה.
2) חורבן בית המקדש כמרכז משפטי: חורבן בית המקדש הותיר את העם היהודי ללא סמכות עליונה בענייני דת ומשפט. מוסד הסנהדרין בוטל (הסנהדרין היה בית דין ומוסד עליון לפרשנות התורה).
3) חורבן בית המקדש כמרכז מדיני: בירושלים ישבה ההנהגה המדינית- הכוהנים, הסנהדרין וכו. חורבן ירושלים מסמל את אובדן העצמאות של ממלכת יהודה. בנוסף לכך, בית המקדש היה גם המקום בו נאחסן הכסף - אוצרות בית המקדש נבזזו וכך גם הכסף.
4) הרס כלכלי: אוצרות המקדש נלקחו לרומא. מי שמרד ברומאים נלקחה אדמתו ונמכרה לגויים, או שהאדמה הפכה לרכושו של הקיסר כעונש. יהודים רבים הפכו לעבדים. על היהודים הוטל מס מיוחד למען מקדש יופיטר בנוסף למיסים הרגילים. ענישה זו פגעה ביהודים והשפילה אותם. ערים שנכנעו לרומא נשארו ללא פגע, לעומת איזור יהודה וירושלים שנפגעו יותר מכל חלקי הארץ.
5) אובדן המנהיגות הדתית: רוב הכוהנים נהרגו, והכוהנים שנשארו לא יכלו לתפקד ללא מקדש. אובדן המקדש והמנהיגות הדתית העלו את חשיבות לימוד התורה ופירושה.
6) העלמות מעמדות חברתיים וכיתות: האיסיים נכחדו במלחמה שניהלו ברומאים במדבר יהודה. חלקם הצטרפו לקבוצות נוצריות שהאמינו בהמשך קיומה של הנבואה. הצדוקים, שהרכיבו את השלטון, נהרגו. רבים מהצדוקים היו כוהנים, וכאשר נחרב המקדש התמוטט מעמד הכוהנים. הקנאים הסיקריים נהרגו במרד. הקנאים שנשארו היו חלק מהפרושים שהקימו מרכז חלופי ביבנה.
7) הרס דמוגרפי: האוכלוסייה החזקה ברחה מהארץ בגלל החשש, מה שגרם לאוכלוסיות חלשות יותר לברוח. חלק אחר של היהודים נמכר לעבדות או נלקח בשבי. אחרים הפכו לגלדיאטורים. למרות ההרג הרב היהודים עדיין נשארו רוב בקרב תושבי א"י.
8) שינוי במעמדה של יהודה: כל סימן של עצמאות נלקח מיהודה. הרומאים אפשרו ליהודים לחיות עפ"י דתם ותרבותם, אך הוצב גיליון רומאי באופן קבוע ביהודה.

הסיבות למרד הגדול

1) פגיעה בחיי הדת וברגשות הדתיים: הפגיעה בחיי הדת של היהודים החלה עם ראשית השלטון הישיר של הנציבים כאשר נשדד בית המקדש ע"י הנציבים. היו נציבים שהתחשבו ביהודים והכניסו את הצבא הרומאי לירושלים ללא דגליהם (שעליהם היה דיוקן/פסל של הקיסר - דבר שהחשיבו היהודים כעבודת אלילים), אך היו נציבים שלא התחשבו באמונת היהודים. הנציבים מינו כוהנים גדולים לכל המרבה במחיר ופגעו בקדושת משרת הכהונה. הפגיעה הדתית הגיעה לשיאה בניסיון להכניס את הפסל של הקיסר קליגולה לבית המקדש. הסכסוך נפתר בזכות אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס וידידו של הקיסר, ששכנע אותו לוותר על רעיון הצבת הפסל בבית המקדש.
2) החרפת המתח בין היהודים לנוכרים: הרומאים הוציאו שטחים רבים מתחום השליטה היהודית והכניסו יהודים רבים תחת ריבונות של ערים הלינסטיות-נוכריות. נוכרים שבו לגור ביהודה עם הרצון לנקום ביהודים על מעשי הייהוד בכפייה שביצעו בימי החשמונאים. כאשר פרצו עימותים בערים בין היהודים לנוכרים, העימותים הובאו לשיפוט הנציבים שלרוב הכריעו לטובת הנוכרים. העימותים הגיעו לשיאם בקיסריה. היהודים טענו כי הורדוס ייסד את קיסריה ולכן העיר יהודית. לעומת זאת, הנוכרים טענו כי העיר נוסדה למען הקיסר ויש בה פסלים ומקדשים לאלים, ולכן העיר שייכת לנוכרים. הקיסר החליט כי העיר שייכת לנוכרים, מה שגרם למעשי אלימות קשים בין יהודים לנוכרים.
3) מצוקה כלכלית וקיטוב חברתי: הנציבים הרומאים הטילו מיסים כבדים על היהודים וניצלו את מעמד הנציבות כדי להתעשר על חשבון היהודים. המיסים סימלו את השעבוד לרומא והיעדר העצמאות. כך נוצר קיטוב חברתי: מיעוט של עשירים שניצל אף הוא את פשוטי העם, ורוב יהודי חסר כל. הרבה יהודים חסרי כל החלו לשוב על מרד ועשיית צדק חברתי.
4) התגברות הקנאות בקרב היהודים והופעת תנועות משיחיות: קמו נביאים ומשיחים שבישרו לעם כי הם נשלחו בידי שמיים, כדי להושיע את העם מכל צרותיו. לדוגמא, ישו הכריז על עצמו כמשיח וטען שמלכות אלוהים קרבה וכל הסדר הקיים בא"י ישתנה. הסיקריים היו קנאים קיצוניים שתמכו ביציאה למרד, ולדעתם כניעה לשלטון רומא היא חטא, מפני שהיא מבטאת את ההכרה באדון אחר חוץ מאלוהים. ככל שמצוקת היהודים בא"י גברה כך התחזק כוחם של הסיקריים.

העמדות השונות בוויכוח בדבר היציאה למרד ברומאים

המתונים (נכבדי העם, סוחרים גדולים, עשירים, כוהנים ומשפחות אצולה):
עמדת המתונים: המתונים התנגדו למרד, אך בסופו של דבר נגררו אליו. אגריפס השני היה נציגם, והוא נאם בפניהם וניסה לשכנעם ברגע האחרון לא למרוד.
נאום אגריפס = טיעונים נגד המרד:
1) נימוק פוליטי - מדיני: המרד נידון מראש לכישלון מפני שליהודים אין סיכוי לנצח את רומא. אין להם צבא או צי ימי כמו לרומא, ואף אחד לא יבוא לעזרתם.
2) נימוק דתי: עצם העובדה שהאימפריה הרומית עדיין עומדת, מראה שאלוהים עומד לצידה, ויציאה למרד נגד רומא הוא בניגוד לרצון אלוהים.
3) נימוק כלכלי: מלחמה ארוכה תגרום למשבר כלכלי, להרס, להרוגים ולפגיעה בחקלאות. עדיף לפעול להחלפת הנציב מאשר לצאת למרד.
4) אין קונצנזוס: אין הסכמה של כל העם, אסור להקשיב לאלו שמושכים לכיוון המרד, משום שהמרד יסיים בחורבן המקדש וירושלים.
הקנאים (עניים, איכרים, סיקריים, כוהנים זוטרים, חלק מהפרושים):
תנועת הקנאים לא הייתה קבוצה מאוחדת אלא אוסף של קבוצות שנות שפעלו ברחבי הארץ.
טיעונים בעד המרד:
1) נימוק פוליטי - מדיני: הקנאים האמינו שעמים אחרים יבואו לעזרתם. הם קיוו שתצטרף אליהם האימפריה הפרתית שבעבר הצליחה לנצח את רומא, וגם יהודי התפוצות שסבלו יבואו לעזרתם.
2) נימוק דתי: הקנאים האמינו שאלוהים יהיה לצידם בשעתם הקשה. הם ראו בכניעה לרומא חטא, מפני שהמלכות היחידה היא מלכות שמיים ואסור לקבל שלטון זר בא"י, שכן הדבר הוא כנגד התורה.
3) נימוק בטחוני: הקנאים האמינו שבגלל שירושלים מוגנת בחומות ענק שבנה הורדוס, הרומאים לא יצליחו להבקיע אותם. קרבות החשמונאים מול היוונים בעבר שימשו השראה למורדים שהדבר אפשרי.

דפוסי השלטון הרומאי בא"י

פומפיוס הוא המצביא הרומאי שכבש את יהודה והוא הנהיג סדרי שלטון חדשים. הסדר החדש התבסס על שלטון רומאי עקיף, כלומר שליטה באמצעות שליט מקומי. פומפיוס מינה את הורקנוס מהשושלת החשמונאית לכוהן גדול וכאחראי על מערכת המתבססת על חוקי התורה. פעילותו של הורקנוס כמלך הוגבלה בתחום מדיניות החוץ ונאסר עליו לנהל מלחמות ללא אישור רומא. בנוסף, נאסר על היהודים לשקם את חומות ירושלים שנהרסו בכיבוש. שטח יהודה הצטמצם ובתחומיה נשארו אזורים בעלי רוב יהודי.
שיקולי הרומאים בנהגת שלטון עקיף:
1) מלך חסות יהיה נאמן לרומא משום שהיא זו שהמליכה אותו. המלך ימנע מרידות, ידאג לשלום ולסדר בארצו, יסייע לרומא ועוד.
2) בעזרת מלך חסות, השליית העצמאות נמשכת מפני שהשליט יהודי ולא רומאי.
3) שלטון עקיף הוא שלטון חסכוני.

הורדוס:
הורדוס היה בן למשפחת אצולה מאדום. משפחתו גוירה בתקופת החשמונאים ושיתפה פעולה עם המלכים החשמונאים. הורדוס הומלך כמלך חסות מפני שהוכיח את נאמנותו לרומא. מבחינת הרומאים הורדוס חסך מהם את הצורך להחזיק כוחות צבא ביהודה. בנוסף, הורדוס אהד את התרבות ההלניסטית. מבחינת הרומאים, הורדוס היה מלך נאמן ולכן צירפו לממלכתו שטחים נוספים.
מאפייני שלטונו:
1)חיסול מוקדי הכוח נגדו: הורדוס נחשב כמלך לא לגיטימי מבחינת היהודים. למרות שמשפחתו עברה גיור, הוא לא השתייך לשושלת החשמונאים. העם שנא את הורדוס גם מפני שחיסל את משפחת החשמונאים והחרים את רכושם. החיסול כלל גם את הוצאתה להורג של אשתו - מרים החשמונאית, נכדתו של הורקנוס השני, ושני בניו. הורדוס השליט משטר טרור ואימה בארץ. הורדוס הקים מבצרים ששימשו כבתי סוהר למתנגדיו. הורדוס גם רצח רבים משכבת האצולה היהודית אשר התנגדו לשלטונו.
2)נאמנות מוחלטת לרומא: הורדוס הקדיש מאמץ רב לרכוש את אמונם של הקיסרים שהתחלפו בתקופת שלטונו ביהודה. הורדוס גם בנה מפעלים וערים הלניסטיות על שם הקיסרים הרומאים כמו קיסריה וטבריה.
3)התערבות בסדרי כהונה וסנהדרין:
משרת הכוהן הגדול: הכהונה הפכה ממשרה לכל החיים השייכת למשפחה מסוימת, למשרה זמנית למרבה במחיר. כך הרס הורדוס את המוקד הכוח של הכהונה הישנה וביסס את כוחו.
הסנהדרין: הסנהדרין הייתה אסיפת זקני העם שעסקה בעיקר בתפקידי שיפוט וחקיקה, והיו מתייעצים בה בעניינים מדיניים. הסנהדרין נחלשה מפני שהורדוס נטל ממנה את רוב סמכויותיה. לסנהדרין הוכנסו נוכרים מאנשיו של הורדוס והיא הפכה לגוף המאשר את כל החלטות הורדוס. כך הפך הורדוס לשליט היחיד במדינה. לעם נותר לשלם מיסים ולעבוד.
4)תמיכה באוכלוסיה ההלניסטית (הנוכרית) בא"י: הורדוס חיזק את היסודות ההלניסטיים ביהודה ובנה מבנים הלניסטיים כמו מקדשים, תיאטראות, אמפיתיאטרונים, מרחצאות רומיים וכו. רוב יועציו היו נוכרים. התושבים הנוכרים הפכו למרכיב מרכזי בשלטון. הורדוס השתתף בפולחנים הלניסטיים ושילם מיסים גבוהים לרומאים.
הסיבות לתמיכה בנוכרים:
א) כך הפגין הורדוס נאמנות לאימפריה הרומית ועזר בהפצת התרבות ההלניסטית.
ב) הורדוס רצה בתמיכת הנוצרים כי היהודים לא תמכו בו.
ג) הורדוס קיווה כי הערים הנוכריות וההלניסטיות יקרבו יהודים לתרבות המובילה בעולם.
5)מפעלי בנייה מפוארים: הורדוס בנה מצברים, ערים הלניסטיות, ארמונות מקדשים ועוד. הורדוס גם שיפץ אץ ירושלים ובנה מחדש את בית המקדש. מפעלי הבנייה סיפקו עבודה לאלפי פועלים.
הגורמים לבנייה:
א) באמצעות הבנייה, הורדוס פיאר והנציח את עצמו.
ב) שיפוץ בית המקדש היה כי לרכוש את אמונו של העם היהודי.
ג) הוכחת ורכישת אמון הרומאים והנוכרים.
מותו של הורדוס:
לאחר מותו, ממלכתו חולקה בין שלושת בניו, אך לבסוף הודחו ע"י הרומאים. הרומאים הנהיגו שלטון רומאי ישיר ביהודה שבראשו עמדו נציבים רומאים ששימשו מושלים מטעם הרומאים.

שלטון רומאי ישיר - נציבים

תקופת השלטון הרומאי הישיר נחלק ל-2 תקופות, שבין שתיהן הייתה חזרה לשלוש שנים של שלטון עקיף בתקופת המלך אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס ומרים החשמונאית שגדל ברומא.
תפקידי הנציב:
1) הנציב היה מפקד הכוח הצבאי ביהודה. הצבא שעמד לרשות הנציב ביהודה גויס מקרב האוכלוסייה הנוכרית.
2) הנציב ייצג את רומא ודרישותיה בפני היהודים.
3) הנציב היה אחראי על שמירת הסדר והביטחון ביהודה.
4) הנציב היה אחראי על גביית המיסים.
5) הנציב היה שופט מכריע במשפטים ויכול לגזור עונש מוות.
6) הנציב פיקח על חיי הדת - מינוי והדחת הכוהן הגדול. הסנהדרין המשיכה לעבוד כהרגלה, אך גזר דין מוות הצריך את אישור הנציב.
מאפייני השלטון:
1) עוינות לישוב היהודי: כל הנציבים הרומאים היו הלניסטיים בתרבותם. הם גילו עוינות כלפי היהודים על רקע תרבותי ודתי. העוינות התבטאה בכך שהנציבים, אשר פיקחו על חיי הדת ביהודה, מינו והחליפו כוהנים לכל המרבה במחיר, שכן תפקיד הכהונה היה מקור הכנסה לנציב מפני שנקנה בכסף.
2) ניצול כלכלי, עושק ומעשי שחיתות: הנציבים לא היו אנשים עשירים ולכן רצו להרוויח כמה שיותר כסף מתפקידם, ולכן גבו מיסים גבוהים מאוד. לעיתים, הם שדדו את אוצרות בית המקדש. כאשר היו הנציבים זקוקים לכסף, הם נהגו להחליף את הכוהנים בכוהנים חדשים ששילמו יותר עבור התפקיד.
3) פעילות נגד תנועות משיחיות ומורדים: הנציבים רדפו יהודים שתכננו מרידות והוציאו אותם להורג. בעקבות המצוקה הקשה בארץ, גברה ההשפעה של תפיסות קיצוניות-משיחיות בקרב היהודים. הנציבים רדפו אחרי תנועות כאלו הוציאו את מנהיגיהם להורג. כך נצלב ישו אשר דיבר על גאולה שהולכת וקרבה שתשנה את כל סדרי העולם.

שלטון הנציבים גרם להחלטת העם לפתוח במרד נגד רומא.

ציוני דרך עיקריים בבניית המדינה החשמונאית - קשיים/אתגרים וההתמודדות עימם:

האתגר:	האתגר הדמוגרפי: בא"י ישבו נוכרים רבים שאימצו את התרבות ההלניסטית. החשמונאים שאפו להקים מדינה חשמונאית יהודים ללא נוכרים.	האתגר הפוליטי: כיצד לתמרן בין השלטונות המתחלפים שפעלו באיזור המזרח התיכון.	האתגר הכלכלי: הוצאות מלחמות הכיבושים ואחזקת הצבא חייבו הטלת מיסים כבדים על העם.	היחס להלניזם: בית חשמונאי החל בהדרגה לאמץ את התרבות ההלניסטית.	שינויים בהנהגת החשמונאים: החשמונאים שאפו להכרה בינלאומית והכרה בתוך העם במנהיגותם.
ההתמודדות:	שליטי בית חשמונאי נלחמו בנוכרים בכמה דרכים: 1. גיור האוכלוסייה הנוצרית בארץ בכפייה. 2. גירוש הנוכרים בשטחי המדינה החשמונאית והושבת יהודים במקומם. 3. הרס של ערים ומקדשים נוכריים.	1. שליטי בית חשמונאי ידעו לנצל את מאבקי השלטון בבית סלווקוס. 2. מנהיגי בית חשמונאי ידעו כיצד לנהל משא ומתן עם שליטי בית סלווקוס וכך התנערו מהם. 3. החשמונאים כרתו בריתות כנגד שליטי הממלכות ההלניסטיות.	1. באיזורים הכבושים, מצאו היהודים שטחי חקלאות פוריים, ופיתחו גם את המסחר והספנות. ברחבי הארץ התפתחו גם מרכזים עירוניים עם מסחר ובעלי מלאכה. כל אלה הגדילו את מקורות ההכנסה של המדינה. 2.עצמאות יהודה התבטאה בכך שתושביה לא נאלצו להעביר מיסים לממלכות אחרות.	כל שליט מבית חשמונאי התמודד עם המתח שבין שתי התרבויות, אך ניתן לראות כי משליט לשליט ההשפעה ההלניסטית ביהודה גברה.	מנהיגי בית חשמונאי פעלו לאורך השנים בהדרגה כדי לזכות בהכרה פנימית ובינלאומית במנהיגותם.
דוגמאות להתמודדות:	1. שמעון (אחיו של יהודה המכבי) גירש את תושבי יפו וגזר ויישב במקומם יהודים. 2. יוחנן הורקנוס כבש את אדום גייר את כל הגויים בכפייה ועריהם נהרסו.	1. יהונתן (אחיו של יהודה המכבי) ידע לנצל את המאבק על השלטון בבית סלווקוס, עזר לאלכסנדר בלס הסלווקי לעלות לשלטון. בתמורה לכך, מינה בלס את יהונתן לכהן הגדול ולאחר מכן למושל יהודה.	בעיר יפו התפתחו המסחר והספנות. בעיר גזר התפתח המסחר, ציפורי הפכה למרכז עירוני גדול ובעמק יזרעאל התפתחה החקלאות.	1. שליטי בית חשמונאי נשאו שני שמות: יהודי והלניסטי. 2. אלכסנדר ינאי הכתיר עצמו למלך והרחיב את סמכויותיו לתחומי החקיקה והמשפט כפי שנהגו המנהיגים ההלניסטיים.	1. הכרה בינלאומית: יהונתן מונה לכהן גדול ולאחר מכן למושל יהודה. המשמעות היא - קבלת הכרה במנהיגותו מהסלווקים כנציג העם היהודי. 2. הכרה פנימית: בימי שמעון, אסיפת העם החליטה כי הוא יהיה הנשיא כלומר: מנהיג דתי, מדיני, כהן גדול ומנהיג צבאי. עד אז החשמונאים לא נבחרו ע"י העם.

תקופת בית שני

הכיתות הדתיות ועיקרי המחלוקת ביניהן:

	פרושים	צדוקים	איסיים
מקור השם:	1. נהגו להיבדל מאנשים שלא נהגו כמותם בענייני היהדות, כמו טומאה וטהרה. 2. בשל הפרשנות שנתנו לתורה. 3. רצו לפרוש מן החטא. 4. האחרים פרשו מהם מפני שהחמירו באורח חייהם הדתי.	1. על שם צדוק, שהיה אב שושלת הכוהנים שפעלה בימי בית ראשון ושני. כך נתנו לעצמם הצדקה דתית - לפי שמם. 2. שורש השם: צ.ד.ק (מחפשי הצדק)	1. שיבוש מהשפה היוונית של מילים של מילים שפירושן "קדושה" ו-"חסידות" 2.בארמית, פירוש המילה "רופא" ובפועל האיסיים חיו בטבע והכירו את הצמחים וכוח הריפוי שלהם.
מוצא חברתי:	כל שכבות העם, מעמד נמוך, בעלי ממון ואפילו גרים. המשיכו את דרכם של "הסופרים" מימי בית ראשון שפירשו את התורה והתאימו אותה לחיי היומיום. הפיצו את התורה בקרב העם. מנהיגיהם היו חכמים, מורים או דיינים. באסיפת העם ובסנהדרין היה רוב פרושי והם נתפסו כנציגי ציבור.	השכבה השולטת בעם - כוהנים, קציני צבא, משפחות אצולה, סוחרים ובעלי ממון.	כ-4,000 גברים שהשתייכו בעבר לכת הפרושים, בראשם עמדו מנהיגים כוהנים מבית צדוק. לא ניסו להגדיל את חברי הכת.
אמונות:	- האמינו בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה. - האמינו שצריך לפרש את התורה ולהתאים אותה לחיי היומיום. - האמינו שכל אדם שלומד תורה, מתפלל לאלוהים ומקיים מצוות יכול להגיע לדרגת קדושה. - ניתן לעבוד את אלוהים בעבודה אישית. - לאדם אין השפעה על גורלו, אך יש מקרים שלאדם יש בחירה חופשית. - האמינו בעולם הבא ובשכר ועונש.	- התורה שבעל פה היא היחידה שתקפה. - ראו עצמם כיחידים המתאימים לפרש את התורה. - טענו שפעילות הפרושים בנוגע לתושב"ע אינה חוקית. - הדרך היחידה לעבוד את אלוהים היא בעזרת הקרבת הקורבנות. - האדם שולט בגורלו באופן מלא. - שללו את האמונה בעולם הבא ובתחיית המתים, לא האמינו בשכר ועונש לאדם על מעשיו.	- האמינו בגורל. - לאדם אין בחירה חופשית אלא הוא נתון ביד הרשות. - האמינו בתחיית המתים ובעולם הבא. - ציפו לגאולה והאמינו כי אורח חייהם במדבר יהודה יביא להם את הגאולה. - האמינו בתורה שבכתב - האמינו שהנבואה לא פסקה, ויש בתוכם נביאים, לכן הם לא צריכים את התורה שבעל פה. - האמינו שהם החברה היהודית המתוקנת. - הסתפקו במועט - רכושם היה רכוש משותף - הנהגה היררכית של בית צדוק. - התנזרות מבשר, מנשים, ממין ומיין. - עסקו במלאכה ובחקלאות - יצרו לעצמם לוח שנה המתבסס על מחזורי השמש.
היחס לבית חשמונאי:	נוצר קרע עם בית חשמונאי. הפרושים התנגדו לכיבושים שביצעו בית חשמונאי בגלל המיסים הכבדים. הפרושים התנגדו למלכים מבית חשמונאי, התנגדו לריכוז הסמכויות בידי המלך. הפרושים התנגדו לאימוץ התרבות ההלניסטית. הקרע התמתן בימי שלומציון המלכה מפני שהיא הפרידה רשויות והפסיקה כמעט את מדיניות הכיבושים.	יחס אוהד לשלטון, זכו ליחס טוב יותר מבית חשמונאי ונהייתה להם השפעה פוליטית חזקה ביהודה. סברו הכהונה צריכה להישאר במשפחת צדוק ולא להימסר לבית חשמונאי.	התנתקו מירושלים ומן המתרחש בה מבחינה פוליטית ודתית. טענו כי רק בית צדוק צריך לנהל את עבודת המקדש, וכל יתר משפחות הכהונה טמאות.